דמות-תדמית
מאת: רויטל גל, בעלת גלריית "עינגא", אוצרת ועורכת
בעבודותיה המרהיבות של נון חשמן הימלמן באים לידי ביטוי שלל עולמותיה הרבים והמגוונים. בהכשרתה המקצועית נון היא בוגרת הפקולטה לאדריכלות בבצלאל והטכניון. במהלך עשרים השנים מאז סיימה את לימודיה עסקה באדריכלות על מגוון ענפיה.
עבודות הפסיפס של נון ועובדת היותה אדריכלית הזכירו לנו את עבודתו ויצירתו הפלאית של אנטוניו גאודי (1852-1926). גאודי, הארכיטקסט ואולי אמן הפסיפס הגדול בעולם שיצירותיו המופלאות מפארות את ברצלונה. עבודתו מסווגת כחלק מסגנון המודרניסטה השייך לתנועת האר-נבו באדריכלות, תנועה שהיוותה את תחילתה של התקופה המודרנית באדריכלות וסגנונה הייחודי נקרא על שמו "סגנון גאודי".
גאודי השתמש בשברי חרסינה צבעוניים ויצר בעזרתם דימויים מרהיבים מעולם הטבע ובמיוחד הושפע מהאיקונוגרפיה הנוצרית הקטולית.
מאידך, נון רואה בעבודותיה מקורות השראה אחרים ומגוונים. השפעה רבה יש למסכות האפריקאיות של פיקאסו, אותן יצר בראשית המאה העשרים (1907-1908). פיקאסו יצר שפה חדשה בצור באמצעותה פירק והרכבי צורות על פי דימיונו. פיקאסו הושפע מפסלים ומסכות אפריקאיות ובציוריו מאותה התקופה ישנן איכויות פיסוליות. מקורות השפעה והשראה נוספים הוא הצייר היהודי האוסטרי הונדרוואסר (1928-2000), המרשים בצבעוניות ובחופש וחוסר הגבולות בכל הנוגע בשילובי צבעים ומקלמט, אוסטרי גם הוא, כמקור השראה חשוב נוסף בכל הקשור במרקם של הצורה והצבע.
עוד רואה האמנית בציויהם וצבעוניותם של האמנים הישראלים זריצקי (1891-1985), סטימצקי (1908-1989) ובני דורם כמקורות השראה לעבודתה.
בעבודותיה של נון ניתן ביטוי לעולמה הרוחני העשיר, בודהיזם ותיאואיזם ובמיוחד שואבות העבודות מנושאים הלקוחים מלימודי ימימה, לימודים המבוססים על הקבלה.
כל המטען המרתק מצא פורקן בעבודות. העבודות מתמודדות עם שאלות השבר והתיקון, ובשניות בחיינו (שניות מלשון כפילות, דואליות). מיום שאנו עומדים על דעותינו, מוטל עלינו להחליט ולבחור, לוותר ולתת, ולהתאמץ ולשמור על שיווי משקל פיזי ונפשי. לאזן בין החומר לרוח, השיא והנפילה הבלתי נמנעת אחריו. החיים בזוגיות, משפחה וחברה לבין הבדידות הבכורה והבלעדיות.
העבודות מציגות דבר והיפוכו, במבט ראשון הצבעוניות מדמה לערמת סוכריות פלאית המפתה את הצופה לבוא לגעת ולשלוח יד אל תוכה, אך כאשר מתקרבים ויורדים לפרטים אנו מגלים כי נפלנו למלכודת.
מחשבות...
מואר כלוא
המסכות בסדרה זו מציגות את הדיאלוג בין רצון האדם להארה – הכרה – ובין הכליאוּת בתוך אותה הארה שאנו מייחלים לה. ההארה הכל כך נשאפת משולמת במחיר הכליאה בתוך הסנוור שלה. אנשים שואפים להיות בשיא ההארה וההכרה, אך כשמגיעים ל"ארמון הזהב" מגלים שהם כלואים ונשארים בתוך חיי כלא. אלה חיי אבדון הנתונים לשררת הכוח ומנותקים מהחופש האישי, החברתי והנפשי שלהם. המסכה מציגה את המתיחה הרצונית של הדמות לגודל המקסימאלי שלה. אך מתיחה זו נמצאת בתוך סורגים של קרני אור, כאשר הגבול לא ברור. בתוך סורג קרני האור הקרניים יכולות להתפרש גם כמסננת המבקשת מינון בין החופש למחויבות, בין האישי לעצמי. זהו הפער הטבוע בכולנו שבין הילדה לבוגרת, בין האחראית למתפרצת, בין הרהב לצניעות. שני כוחות מנוגדים הכלואים ומתחבטים בתוך הנשמה. אחד הפסלים הוא דמות של ציפור – גם היא רוצה לעוף אך כלואה בתוך מסגרת. יש לה פתחי יציאה רק בכותרת שמעל ראשה, אך הכותרת היא גם כתר, המחייב שליטה על עצמה ועל סביבתה. יש כאן התלבטות בין האחריות והשליטה לבין הרצון לברוח אל החופש.
דמות ניגון
גם כאן הדמות כלואה בתוך משולש המייצר כוח – החלק ה"נשי" של ה"מגן דויד" המסמל כוח בדואליות שבין המשולש העליון לתחתון. בתוכו נמצאות שערות הכתר שלראשה. הכתר מסמל את הניגון שבאש המנסה להשתלט על מנגינת המחשבה שמופיעה דרך קבע כמו עננים ללא שליטה. כך גם הרגשות באים וחולפים, טובים ורעים, ללא אפשרות שליטה, לעתים כמו אטריות חסרות חוט שדרה.
נשיאת ההפכים
נשיאת ההפכים הוא מושג הלקוח מספר התניה – ספר הבינוניים, ספר המתבוננים. השימוש במושג 'נשיאת ההפכים' מתאר דיאלוג בין חומר לצורה, בין הגשמי לרוחני, החומר והרוח. אך הדיאלוג אינו מראה דבר והיפוכו, חושך ואור. הדיאלוג מתבונן בכמות האור שיש בתוך החושך, ובכמות החושך שיש באור. שני הפכים שאינם עומדים האחד מול השני אלא מייצרים השלמה. הברק המבריק של האור יראה בעל עוצמה בחושך, ואילו באור הוא יהיה חסר משמעות. החושך כשלעצמו אין בו עניין דינאמי, אך כשנתרגל אליו נראה בו את האור ועמו את ההארה. החושך שבאור, האור שבחושך, החומר שבנפש, הנפש שבחומר. בתוך המטאפורה של נשיאת ההפכים נכנס ממד אדם וחוה. היא תקשורתית, חסרת הקשבה, לא מקשיבה ולא מוקשבת, אך מעמידה פנים. הוא קפוא, מקפיד על חזות של שליטה, מסתיר את הפחדים. הדמויות החלולות יושבות על כיסאות בעודן מורמות. מצבן הוא מעין מצב של נוגע-לא-נוגע בריפוד. הן מנסות להיות בתקשורת אחת עם השנייה אך אינן מאמינות בתקשורת. אין מאמץ, אין השתדלות, יש התבצרות בדעה. אמנם כל הדמויות ללא יוצא מן הכלל מחויכות, אך החיוך הוא חיצוני ומעושה. התקשורת הגלויה היחידה היא הגאווה, וזו מסומלת באנטנה שלראשן, שדרכה הן מתאמצות לקלוט את המתרחש בדרך בלתי אמצעית, דרך לוויינית, וגם זאת כשאין ברירה. החומר הוא הקבוע. הכיסאות המרופדים בצבעוניות רבה בחומרים שונים, יוצרים שפע אך לא תודעת שפע, כי אם תודעת חֶסֶר.
דמות הילד
הרצון של הילד להמליך את עצמו תוך כדי יציאה מהמסגרת. אך גם הילד לא מתקיים ללא המסגרת שלא הוא בחר בה ונכפתה עליו.