אימהות מהות
מכלול של שש עבודות – חמש מרובעות ואחת מלבנית.
הסדרה כולה מדברת על החיים בתוך תבנית – משפחה – שבתוכה כל היחידים בודדים. למראית עין התבנית של היחיד היא אוטונומית, אבל בתוך המשפחה הוא בעצם תלוי ונתלה. חמש העבודות מונחות כל אחת בתוך תבנית פלדה חזקה ומהודקת, שמראה על הקושי ל"ארוז" את כל היחידים הללו לכדי חבורה. בכל אחד מהריבועים המהודקים יש מעבר של אוויר ואור, החיבור שלהם אל העולם. אבל חיבור זה הוא מאחורי קיר זכוכית, שמעמיד את נקודת הראות של העבודות ממקומו של הדג באקוואריום.
לא אנחנו הם אלה שמסתכלים על הדג, אלא הוא עלינו.
לוח הזכוכית על כל אחת מהעבודות מייצג שקיפות אך גם אטימות. רווח האוויר נותן חופש לסוג של אינטראקציה עם החוץ, אולם אף כי הדמויות יכולות להסתכל החוצה הן עדיין כלואות. חוטי התיל דמויי קורי עכביש שעוטפים את הדמויות מאחורי הזכוכית מייצגים פרדוקס הפוך – אצל העכביש הקורים הם סממן חיים, ואילו אצל בני אדם שיממון ועזובה. העבודה מסמלת את העובדה שאמנם המשפחה נעזבה על ידי אביה, אבל יש גם סימני חיים כאשר הקורים נקרעים. כל אחד מהריבועים מסמל את אחד הבנים כאשר האמצעי הוא האם – האמנית. לכל ילד יש הרכב חומרי וצבעוני משלו, והאימא מורכבת מכולם – גם נותנת כוח, גם שואבת מהם חיים, וכך נוצרת משפחה חדשה. אצל האימא יש חמישה מנעולים שפתוחים כל הזמן. הדבר בא לסמל את זה שהמשפחה השתנתה – לא התפרקה, אלא יש ביחד חדש.

העבודה המלבנית מורכבת מרצף של שש צלחות סדוקות המדמות רגבי אדמה מיובשים. חמש מהן בהירות ומונחות בטור ישר, ואחת שחורה המונחת בצד. צלחת היא סמל לאוכל ואוכל זה חיים. אבל במקרה זה החיים התייבשו. חמש הצלחות הבהירות הן האמא וארבעת ילדיה – "הם עושים אותי ואני עושה אותם". היא נשענת עליהם והם על כוחה המתחדש. הצלחת השחורה, הצדדית, המסמלת את האב. שחור הוא לא צבע, שחור הוא צבע שבולע את כל היתר. הוא הרסני, לוקח ולא נותן דבר. ולכן, גם כאשר צלחת זו קטנה מהאחרות, עצם צבעה הוא זה שמשנה את מפת המשפחה. למרות קוטנה והעובדה שהיא בפינה, צלחת זו "בולעת" את כל היתר. טיפה של שחור והכול מתפורר. ואילו ביתר הצלחות – רגבי האדמה סדוקים אך ארוזים. נסדקו אך לא התפוררו. העבודה מייצגת נקודת ראות של תצלום אוויר – מישהו רואה את המשפחה מלמעלה – מרחוק צבעוניים, מקרוב סדוקים.