בטן מלאה

הסברים מאת ד״ר אורית גובר, אוצרת ראשית בית התפוצות


שיטת העבודה של נון הימלמן היא ספונטנית. אפשר לומר כי במובן מסוים היא איננה בוחרת מה לעשות. אף כי במקרים רבים היא עושה סקיצות ומתכננת תכניות, תמיד יוצא בסוף משהו אחר. כך לדוגמה, התערוכה הנוכחית מבוססת על סקייטבורדים. הרעיון פשוט נקרה בדרכה, בוקר אחד כשצעדה את צעדת הבוקר שלה. לפתע ראתה פח אשפה מלא סקייטבורדים שמישהו השליך, 12 במספר. מבחינתה – מישהו שלח לה מתנה. הסקייטבורדים נבחרו משום שבמהותם הם משחק. גם לבחור להיות קורבן כאשר חייך מתפרקים זה משחק. כל מה שיוצא לנו ממנו רווח (גם רע הוא רווח) הוא לתפיסתה משהו שנמצא בשליטתנו ולבחירתנו. אבל האמנית בחרה שלא להפוך את הרע לרווח.

הסקייטבורד הוא סימבול למשחק אולטימטיבי – משחקים עליו, עולים ויורדים, והוא מחייב הרבה שיווי משקל, כושר תמרון ויציבה. כך גם בחיי נישואין שהתפוררו. מבחינה זו, הסקייטבורד משמש בפסלי התערוכה כתחליף לכל חלקי הגוף – בטן, פנים, גוף, אבל בעיקר בטן. וזאת משום שבעיני האמנית הכול בבטן, היא חושבת מהבטן. ואף כי מנגנון החשיבה שלה יושב בראש, מה שמניע אותה היא הבטן, הרגש שדרכו היא מקבלת החלטות. לתפיסתה, העיניים רואות את הדברים החיצוניים והבטן את הפנימיים.

חומר נוסף שנעשה בו שימוש בתערוכה הם פסיפסים. הפסיפס מסמל צבעוניות וגיוון, שמאחוריהם התלבטות, דעות, מחשבות ותחושות. הפסיפס עשוי משברי כלים שהאמנית אוספת ושוברת כל אחד באופן ייחודי. שברים של מבנים הופכים בפסלים לשלם אחר. היצירתיות עניינה בהחלטותיה של האמנית – מה לשבור, איך לשבור, מה להניח ליד מה, איזה צבע, איזה כיוון וכד'. הדבר נותן לה אפשרות לייצר "הרבה" ובשליטה מלאה, כי היא המניחה. הבחירה והקונטרול מסמלים כאן דעות, מחשבות, תחושות, את התנועה הקטנה שבתוך הדברים.

מחשבות...

חיי נישואין

חיי נישואין

תערוכה זו נולדה מתוך משבר שחוותה האמנית – "זה" נגמר, המשפחה הקודמת התפרקה ועכשיו יש משפחה אחרת. "הבטן המלאה" מוציאה באמצעות היצירה את כל מה שלא נאמר עד עכשיו.
העבודה החלה ביום שבעלה עזב את הבית. האמנית זרקה את המיטה המשותפת, לקחה את הקושרות שהחזיקו את פאות המיטה קודם לכן לבל תתפרק, ויצרה את הפסל הזוגי "חיי נישואין". הפסל מורכב משתי דמויות – גבר ואישה – שהוכנסו למעין שני סרקופגים פתוחים מברזל. הברזל הוא חומר שנראה תמיד ישן אך לעולם לא מתכלה. הוא ניתן לכיפוף והוא גמיש למרות המראה הקפוא שלו. שולי הסרקופגים מדמים תבנית אפייה ששוליה עגולים כדי לאפשר הוצאה חלקה של העוגה, ובכך יש רמז לאופיים של חיי הנישואין – תמיד אפשר לצאת אפילו אם אתה קבור בסרקופג מברזל. הדמויות המונחות בסרקופגים זהות בגודלן, יופיין, עוצמתן ובמרכיביהן החומריים. אין יפה או מכוער, חזק או חלש, שווה יותר או פחות. השוני היחיד הוא באופיין הבא לידי ביטוי בצבעוניות ובעיצוב. מכאן שאין אשם או אחראי לפירוק המשפחה, אלא יש שני אנשים שונים שהגיעו לסוף דרכם המשותפת. בתוך מרכיבי הדמויות יש אלמנטים סמליים – גלגל שלא מסתיים, רולטה על כל משמעויותיה, וגם בטן מדומה הבנויה ממסננת, המסמלת משהו לא יציב שהכול נוזל דרכו. בדמות האחרת יש סימון של ציר אורך המסמל שאיפה ליציבות ולחיבור של האנרגיה, הגוף והמחשבה.

הרעיון המרכזי בפסל הזוגי "חיי נישואין" איננו להראות מוצר מהוקצע ומיופייף (כפי שאנו מוכרים את חיי נישואינו כלפי חוץ), אלא להראות את כל מרכיבי העבודה כרמז לחיי הנישואין האמיתיים, במקום שלא מסתירים. כפי שנאמר – לעולם אין לדעת מה מתרחש בין גבר ואישה כשנסגרת דלת הבית. כלפי חוץ הכול יפה ובפנים רוחשים השדים. בחירת האמנית במקרה זה הייתה לא ל"נקות" את ה"לכלוך" אלא להשאירו טבעי/אמיתי.

 

אמהות מהות

אימהות מהות
מכלול של שש עבודות – חמש מרובעות ואחת מלבנית.
הסדרה כולה מדברת על החיים בתוך תבנית – משפחה – שבתוכה כל היחידים בודדים. למראית עין התבנית של היחיד היא אוטונומית, אבל בתוך המשפחה הוא בעצם תלוי ונתלה. חמש העבודות מונחות כל אחת בתוך תבנית פלדה חזקה ומהודקת, שמראה על הקושי ל"ארוז" את כל היחידים הללו לכדי חבורה. בכל אחד מהריבועים המהודקים יש מעבר של אוויר ואור, החיבור שלהם אל העולם. אבל חיבור זה הוא מאחורי קיר זכוכית, שמעמיד את נקודת הראות של העבודות ממקומו של הדג באקוואריום.
לא אנחנו הם אלה שמסתכלים על הדג, אלא הוא עלינו.
לוח הזכוכית על כל אחת מהעבודות מייצג שקיפות אך גם אטימות. רווח האוויר נותן חופש לסוג של אינטראקציה עם החוץ, אולם אף כי הדמויות יכולות להסתכל החוצה הן עדיין כלואות. חוטי התיל דמויי קורי עכביש שעוטפים את הדמויות מאחורי הזכוכית מייצגים פרדוקס הפוך – אצל העכביש הקורים הם סממן חיים, ואילו אצל בני אדם שיממון ועזובה. העבודה מסמלת את העובדה שאמנם המשפחה נעזבה על ידי אביה, אבל יש גם סימני חיים כאשר הקורים נקרעים. כל אחד מהריבועים מסמל את אחד הבנים כאשר האמצעי הוא האם – האמנית. לכל ילד יש הרכב חומרי וצבעוני משלו, והאימא מורכבת מכולם – גם נותנת כוח, גם שואבת מהם חיים, וכך נוצרת משפחה חדשה. אצל האימא יש חמישה מנעולים שפתוחים כל הזמן. הדבר בא לסמל את זה שהמשפחה השתנתה – לא התפרקה, אלא יש ביחד חדש.

העבודה המלבנית מורכבת מרצף של שש צלחות סדוקות המדמות רגבי אדמה מיובשים. חמש מהן בהירות ומונחות בטור ישר, ואחת שחורה המונחת בצד. צלחת היא סמל לאוכל ואוכל זה חיים. אבל במקרה זה החיים התייבשו. חמש הצלחות הבהירות הן האמא וארבעת ילדיה – "הם עושים אותי ואני עושה אותם". היא נשענת עליהם והם על כוחה המתחדש. הצלחת השחורה, הצדדית, המסמלת את האב. שחור הוא לא צבע, שחור הוא צבע שבולע את כל היתר. הוא הרסני, לוקח ולא נותן דבר. ולכן, גם כאשר צלחת זו קטנה מהאחרות, עצם צבעה הוא זה שמשנה את מפת המשפחה. למרות קוטנה והעובדה שהיא בפינה, צלחת זו "בולעת" את כל היתר. טיפה של שחור והכול מתפורר. ואילו ביתר הצלחות – רגבי האדמה סדוקים אך ארוזים. נסדקו אך לא התפוררו. העבודה מייצגת נקודת ראות של תצלום אוויר – מישהו רואה את המשפחה מלמעלה – מרחוק צבעוניים, מקרוב סדוקים.

דמויות חופשיות
מקבץ של שש דמויות שכל אחת מהן עומדת לעצמה וביחד הן מהוות מכלול:

מעקף
דמות זו מסמלת את העובדה שכל סתימה מובילה לשחרור, וממנו לסתימה הבאה וחוזר חלילה, עד שמגיעים למקום שבו למראית עין הכול השתחרר. אבל – לא כך הדבר. הכול חוזר על עצמו במעגליות של החיים. אולם אין פירוש הדבר כי זה רע, כפי שאנו רגילים לחשוב. שכן הקושי מייצר יצירתיות במציאת פתרונות לסתימה, ובעקבותיו נוצרת זרימה ומתגברת היכולת שלנו לייצר זרימה. כך, הקושי מביא לפתרונות ומהפתרונות אנו צומחים. בפסל זה, החלליות שיוצר הברזל שכדורים בקצותיו מדמה את גוף האישה, שמתפרק לחתיכות כמו האטומים הסובבים את הגרעין. גם כאן, סתימה יוצרת פתיחות ופתיחות יוצרת סתימה, ובמעגל החיים אנו רצים סביב המחזור הזה. הטיפול משני צדי הסקייטבורד הוא שונה. מצדו האחד יש טיפול באבן פסיפס מסורתית, שמראה על יציבות, עבר, יכולת להישען. מהצד השני יש חומרים חדשים המסמלים את האדם החושב/ת, הלומד/ת, המתעניין/ת, המתחדש/ת. הדינמיות בין הקבוע למשתנה, בין העתיק לחדש, בין הצבעוני לאנמי, באה לידי ביטוי בחללים שנוצרים בין חלקי הברזל הזורמים משני צדי הפסל.

כתפיים חזקות חלשות
כתפיים חזקות וחלשות הן אותו הדבר בעיני האמנית. מבנה הפסל שבו שתי כתפיים העומדות במאונך זו לזו נועד לסמל את העובדה שההישענות שלנו היא מאוד עדינה. זו הישענות על עצמנו ועל כוחנו המתכלה, שמתחדש כל הזמן.השימוש בשני סקטים המחוברים יחד באמצע הראש מעיד על הציר לחיפוש כוח. האם יש כוח ופנים גם בבטן?

סימביוזה
פסל זה עוסק בכך שבזוגיות את הופכת משניים לאחד. בדרך את שוכחת את האחד שבך, וחיה דרך האחר. זו השותפות המשכיחה את האני ומאפשרת לאחר לחיות דרכך.

דמות שבורה מאוחדת
פסל זה מדמה דמות שנשברה לרסיסים ולאחר שהתפרקה לגורמים לקחה את כל חלקיה ובנתה עצמה מחדש. מתוך השברים היא זיהתה את שברונה וחלקיה, ונבנתה מחדש ללא תוספות.

= היצירה נמכרה